לשחרר את הקופסא השחורה כדי לזקק את האור שבי

בדיוק עכשיו בחג האור

משתפת במפגשים עם המקומות האפלים שבאישיות המורכבת שלנו

 

לכולנו יש קופסא שחורה

בתוכה אנחנו מאחסנים את הכאבים והמקומות הפגיעים והחלשים שלנו.

השאלה המשמעותית היא: האם אנחנו מנהלים את הכאבים שלנו ואפילו מנווטים אותם להיות לנו לכוח שיעבוד לטובת השאיפות בחיינו? או שמא הכאב מנהל אותנו ומחליט בעצמו מתי לצוץ? איך לבוא לידי ביטוי? או עד כמה מקום הוא יתפוס בחוויה שלנו? ומה המחירים שאנחנו משלמים עבור האכסון העמוק הזה?

 

לפעמים אנחנו נותנים כל כך הרבה מקום לכאב שהוא מאיים לתפוס כל חלקה טובה במציאות היומיומית שלנו.

מניין הם מגיעים?

ומה הם בכלל הכאבים הללו?

האם יש להם תפקיד בחיינו? ואם כן מהו?

על שאלות אלה ועוד אשתדל לענות בכתבה הבאה.

 

 

כולנו מגיעים לעולם עם שאיפה אחת משותפת, להרגיש אהובים, לא סתם אהובים, אפשר לומר שאנחנו מגיעים עם כמיהה גדולה, להרגיש את האהבה השמימית. (זהו זיכרון נשמתי שהגענו איתו)

כך אנחנו מתחילים את מסע חיינו ברצון עז להרגיש שוב ושוב את התחושה הזאת, כשאנחנו מגלים כתינוקות קטנים שזה לא תמיד שם, שאימא או אבא לא תמיד זמינים עבורנו, או שההזנה, היחס, המגע, לא מגיעים בדיוק בזמן שרצינו, בזמן המדויק לנו, אנחנו מתחילים להשתמש ביצירתיות ומוצאים דרכים כאלה ואחרות כדי לקבל את האהבה הזאת, ניתן אפילו לומר שאנחנו מגיעים לעולם "מכורים" לאהבה הזאת, ומכאן מתחילה דרך שבה נעשה הכל כדי לזכות בתחושה הזאת.

 

אנחנו מתחילים ללמוד איך להשיג את היחס הזה בכל דרך, בינקות נעשה זאת בבכי, או בחיוכים, במתיקות, בהשמעת קולות כאלה ואחרים, בשלבים יותר מתקדמים אנחנו נעשים אלופי החיקוי, מדברים ומתנהגים כמו ההורים או הגננת או החברים, ככול שעוברות השנים אנחנו נעשים יותר ויותר יצירתיים בכדי לקבל את תשומת הלב הנכספת הזאת, ואז נראה מצבים והתנהגויות שונות כמו ריצוי, אנחנו נהיה טובים, נהיה רעים, נעשה כמעט כל דבר כדי שיראו אותנו, שיראו כמה ניפלאים ומקסימים אנחנו, זה כמובן מגיע גם בהתנהגויות שליליות, אנחנו ממש זועקים לזה. ככל שהפער בין הכמיהה לקבלה גדול יותר נראה  דרכים שונות ומשונות כדי למלא לעצמינו את ה"חורים" האלה, בגילאים מבוגרים אנחנו נעשים כוחניים, או חסרי אונים, מעדיפים את דעתם של אחרים על פני דעתנו, עסוקים בהשוואות, מפצים את עצמינו בדברים חומריים, אנחנו נתמכר, נעשן, נהמר…נהיה וורקוהולים, נאכל באופן לא מאוזן, נבטל את עצמינו, או שנהיה שתלטנים על סביבתנו, נעשה כמעט  כל דבר שאולי יביא לנו את ה״סם״. לפעמים נחפש את האהבה הזאת אצל האנשים הלא מתאימים ובמקומות הלא נכונים.

לכל אחד ואחת מאתנו דרך שונה בחייו, לחלקינו הפערים בין הכמיהה לאהבה לבין מימושה הוא עצום ולחלקנו הפער הוא קטן יותר…אך לכולנו יש פער, כגודל הפער כך גודל הקופסא השחורה האישית שלנו, כך בעצם נצרות ה"קופסאות השחורות" בהן מוטבעות האמונות המטעות שלנו לגבי איך משיגים אהבה בעולם הזה.

 

מה יש בקופסאות שלנו?

 

הקופסא היא דימוי למקום או חפץ שניתן לאכסן ולשמור בו דברים, זאת משום שאנחנו לא אוהבים להחצין את הכאבים שלנו, לימדו אותנו מגיל צעיר להתבייש במקומות האלה, לשמור בתוכנו "כביסה מלוכלכת", גם  הטרנדים שמדברים על חשיבה חיובית "עוזרים" לנו להדחיק את החלקים הללו שבנו, כולם כל כך "נאורים" וחושבים חיובי אז למה שנקלקל את החגיגה?!

וכך אנחנו ממשיכים ודוחסים פנימה ומפנימים את הקופסאות עמוק עמוק בתוכנו.

לשימור והסתרת קופסאות הכאבים השחורה שלנו מחירים כבדים, החל בבלבול שאנחנו חווים בחיינו, קשיי זיכרון, גם מחלות אוטואימוניות מתפתחות מתוך ההדחקה של הקופסא השחורה וכמובן כל סוגי ההתמכרויות שהזכרתי קודם.

 

עכשיו בחג חנוכה כולם מדברים על אור ועל ניסים…..ומה עם הקופסאות השחורות? איך נוכל ליהנות באמת מהאור כשיש לנו קופסאות כאלה מלאות ומודחקות? מתי כבר נאפשר להן לצוף ולהיפתח?

 

כשנבין את הרווח הענק שמגיע לחיינו כשאנחנו בוחרים לפתוח אותן ולהתבונן פנימה, נתחיל במלאכה, כשמתעורר בנו הרצון לערוך בחיינו את ה"ניקיון" לנתב את הכאבים למנועים עבור הזריחה האמתית  בחיינו שם בנקודת הזמן הזאת יתחיל בחיינו עידן חדש, עידן של אמת וחיבור למקור הטהור שאנחנו כך נוכל להחזיר את עצמנו למצב של חסד ולהיות שוב טהורי לב עם עצמינו ועם סביבותינו, זאת הדרך להנהיג את חיינו לאיזון בריאות והגשמה.

 

חג חנוכה מואר ושמח

 

 

 

 

 

 

 

תגובות

תגובות